החלטה בתיק ע"א 7631-02-13

לפני בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין מתאריך 23.1.2013 אשר ניתן בתא"ח 45343-05-12 (כב' השופט ישי קורן) אשר קיבל את תביעת המשיבים וחייב את המבקשים לפנות מגרש בתל אביב (להלן: המגרש) שהושכר להם על ידי המנוחה פולה אפרת ז"ל (להלן: המנוחה) אשר המשיבים הנם יורשיה, ולמוסרו כשהוא פנוי מכל אדם וריק מכל חפץ. כן חייב בית המשפט את המבקשים לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך של 35,000 ש"ח.

הרקע וטענות הצדדים:

1.         המנוחה חתמה על הסכם שכירות להשכרת המגרש, בחודש נובמבר 2000, עם עוסק מורשה בשם אוטו דיל (להלן: ההסכם). ההסכם קבע בין היתר כי תקופת השכירות תבוא לסיומה לאחר מימוש אופציות בתאריך 13.9.2010, כאשר המבקשים 2 ו-3 חתמו כערבים לקיום התחייבויות אוטו דיל. אוטו דיל התאגדה כחברה בע"מ (להלן: אוטו דיל) ונחתם נספח להסכם לפיו היא תבוא במקום השוכרת בהסכם.

2.         ארבעה ימים לפני תום תקופת השכירות התקיימה פגישה בין המשיב 2 ובין המבקש 2 שהוא כאמור ערב לחיוביה של אוטו דיל ונציגה, ובסיומה נחתם מסמך בו התחייב המבקש 2 שאוטו דיל תפנה את המגרש עד לתאריך 14.11.2010. משסירבו המבקשים לפנות את המגרש, הגישו המשיבים בחודש מאי 2012, תביעה לפינוי מושכר לפי הוראות "פרק ט"ז4: תביעה לפינוי מושכר" לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). בכתב התביעה צוין על ידי המשיבים כי המבקשים נימקו את סירובם לפנות את המגרש בכך שלמשיבים אין עוד זכויות במגרש הואיל ובמסגרת תוכנית אחוד וחלוקה מחדש שיזמה עיריית תל אביב (להלן: העירייה) במתחם בו נמצא המגרש, הוקצו למנוחה זכויות בשטחים אחרים ואילו המגרש הוקצה לעירייה כיעוד לדרך ציבורית, ועל כן אין יריבות בין המשיבים לבין אוטו דיל, ואין המשיבים רשאים לדרוש את פינויים. 

3.         בית המשפט דחה את טענות ההגנה לעניין זכויות המשיבים במגרש, תוך שקבע ש "השאלה העומדת לדיון בענייננו היא שאלת זכות החזקה ולא שאלת הבעלות" ואין מקום להכריע בשאלת זכויות המשכירים במקרקעין, בתביעה הנסמכת על יחסי שכירות ו- "די שיוכח שהנתבע שכר את המקרקעין מן התובע" (עמודים 197-196 לפסק הדין). כן דחה את טענות המבקשים לעניין היותו של ההסכם בלתי חוקי והפנה לכך שהעירייה, בהתאם לסמכותה, איפשרה למשיבים להוסיף ולהשכיר את המגרש עד תום תקופת השכירות החוזית ומתוך "התחשבות בעיקר בנתבעים", תוך שהמשיבים התחייבו לפנות את המבקשים מהמגרש. בנוסף דחה בית המשפט את טענת המבקשים (אותה הגדיר כ"טענה כבושה") לפיה המגרש כלל לא היווה את השטח שהושכר להם על ידי המנוחה, תוך שקבע ממצאים חיוביים בדבר מהימנות המשיבים ומי מטעמם ומנגד דחה את גרסת המבקשים. כן הפנה לכך שטענה זו מעולם לא נטענה על ידי המבקשים.

4.         בית המשפט קמא חייב את המבקשים לפנות את המושכר ולהחזיר את החזקה בו למשיבים כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ, תוך 14 יום מיום מתן פסק הדין, דהיינו עד ליום 6.2.2013. 

יחד עם זאת ולבקשת המבקשים לעיכוב ביצוע עם מתן פסק הדין, קבע בית המשפט כי מועד הפינוי יידחה לתקופת בת חודש ימים נוספים מהמועד שנקבע בפסק הדין, בכפוף להפקדת סך של 100,000 ש"ח להבטחת נזקי המשיבים, וכדי לאפשר למבקשים להעמיד את פסק הדין במבחן ערכאת הערעור. לאחר שהגישו המבקשים את הבקשה דנן לערכאת הערעור, ניתן סעד ארעי אשר הותנה בהפקדת סך של 30,000 ש"ח בלבד,  אשר אכן הופקד על ידם.

טענות המבקשים:

5.         מעיון בבקשה, אשר משתרעת על פני 32 עמודים וכוללת 153 סעיפים ומהווה למעשה העתק של מרבית כתב הערעור, עולה כי טענות המבקשים מתמקדות בהשגות על שני נושאים. הנושא האחד הוא קביעות עובדתיות, ממצאים והתרשמות מעדים שעמדו לפני בית המשפט, בעיקר לגבי מיקומו ושטחו של המגרש וזכויות המשיבים במגרש. כן טוענים המבקשים כי בית המשפט התעלם מראיות שהוצגו לפניו במהלך הדיון לגבי המגרש אותה רכשה המנוחה (תצלומי אוויר) והסתמך על מידע שאינו קביל (תמונות).

6.         הנושא השני הוא השגות המבקשים בנוגע להתנהלות הדיונית של בית המשפט בשלבים מסוימים במהלך בירור התביעה, כשלטענתם בית המשפט התעלם כליל מסדרי הדין הקבועים בתקנות. בין היתר, המבקשים הפנו לכך שלא התאפשר להם לעיין בפרוטוקול הדיון שהוקלט ולהסתמך על האמור בו במסגרת סיכומיהם. המבקשים גם הפנו לכך שבית המשפט התיר למשיבים שלא כדין ובניגוד לתקנות, להגיש "כתב תשובה לכתב ההגנה" אליו צורף תצהיר עובדת עירייה בכירה בניגוד לתקנות, ממנו עלה כי לכאורה העירייה התירה למשיבים לגבות מאוטו דיל את דמי השכירות בעבור השכרת המגרש. בנוסף, המבקשים הפנו לכך שבית משפט קמא אפשר הגשה של 3 תצהירי עדות ראשית, וגם זאת בניגוד לסדרי הדין, כשהדבר לשיטתם עולה כדי פגיעה חמורה בזכויותיהם הדיוניות והמהותיות תוך מתן אפשרות הרחבת חזית בניגוד לסדרי הדין ולתקנות.

7.         כן עמדו על כך המבקשים כי למרות היקפו הנרחב של הדיון ובקשתם להעביר את הדיון לפסים של סדר דין רגיל, במיוחד לאחר הגשת "כתב התשובה לכתב ההגנה", לשיטתם בניגוד לתקנות, והתצהיר שצורף לו ושלושה "סבבים" של תצהירי עדות ראשית שהוגשו לתיק בית המשפט, סירב בית המשפט שלא כדין לעשות כן. לשיטתם, הדבר עולה כדי סטייה משמעותית מסדרי הדין תוך פגיעה חמורה שנגרמה להם באופן אשר מצדיק את ביטולו של פסק הדין, או לכל הפחות מצדיקה מתן החלטה בדבר עיכוב ביצועו של פסק הדין עד להחלטה בערעור.

8.         כמו כן הפנו המבקשים לכך שטעה בית המשפט כאשר הורה על פינוי המגרש תוך 14 ימים. לשיטתם, הוראת הפינוי הנ"ל לוקה ב "חוסר סבירות קיצוני", כשלטענתם נדרשים להם לכל הפחות שישה חודשים לצורך התארגנות, זאת לאור דרישות שונות של הביטוח וכן הצורך באישורים שונים לרבות אישורים מטעם העירייה לשם העתקת מבנים שונים אשר משמשים את המבקשים בניהול עסקם. על כן טענו המבקשים כי לא די שלערעור ישנם סיכויים לא מבוטלים, אלא שמאזן הנוחות נוטה לטובתם, שעה שעסקינן בפינוי מקרקעין, שכן צפוי להם נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב פסק הדין, כיוון שאז העירייה תתפוס חזקה במגרש וייקבעו עובדות מוגמרות לגבי המגרש, במיוחד לנוכח העובדה שהעירייה לא הייתה צד להליך, ופסק הדין של בית המשפט שלערעור לא יחייבה. כן מוסיפים ומפרטים המבקשים כי ישנה חשיבות עסקית רבה עבורם להמשיך ולנהל את עסקה של אוטו דיל במגרש, הואיל והמגרש ברחוב המסגר, בו ישנו ריכוז אולמות תצוגה רבים של רכבים וחלק גדול מעסקיהם מתבסס על עסקי מכירת כלי רכב משומשים ללקוחות שמבקשים לרכוש רכב באחד מאולמות התצוגה ולמכור את רכבם הישן.

9.         בנוסף טענו המבקשים, כי למשיבים עצמם לא ייגרם כל נזק אם יעוכב פסק הדין, שכן המשיבים כבר אינם בעלי המגרש ועל כן אינם זכאים לדמי שכירות בגין החזקת המבקשים בו. מה עוד שכל החיובים הנלווים לשימוש במגרש כגון חיובי ארנונה וכד' שולמו ומשולמים במלואם על ידי המבקשים, כך שלא צפוי אובדן רווחים או נזק כלשהו אם יעוכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, וכך גם לא היה מקום לחייב את המבקשים בהפקדת בטוחה להבטחת נזקי המשיבים.

תגובת המשיבים:

10.       המשיבים הפנו לפסק דינו של בית משפט קמא אשר קבע חד משמעית כי אין למבקשים כל טענת הגנה מפני תביעת הפינוי וכי "כל התחכמויות" המבקשים בעניין זה כולל בהקשר העדר יריבות וזיהוי המושכר, "לא תצלחנה". המשיבים טוענים כי לא די שהמבקשים שבו והפנו למרבית הטענות בערעור, תוך שאף הם מתייחסים לאורכה של הבקשה, אלא שהמשיבים הוסיפו "עובדות" חדשות ופרטים שאין להם כל זכר בכתבי הטענות, בנספחים ובעדויות לפני בית משפט קמא, כגון טענת המבקשים בדבר כך שעסקם של המבקשים הוא מחלקת "טרייד-אין" של יוניון מוטורס.

11.       מבחינת מאזן הנוחות, המשיבים דוחים את טענת המבקשים לנזק בלתי הפיך שייגרם להם לטענתם ולקביעת עובדות במגרש, שכן לאחר פינוי המגרש, הוא יישאר סגור ומתוחם עד אשר העירייה תעשה בו שימוש ל"דרך" בהתאם לתוכנית המתאר, ועד אז הוא לא יימסר לידי גורם אחר. לגבי טענת הפינוי המהיר תוך 14 יום עליו הורה בית המשפט, טענו המשיבים כי אין בו משום חוסר סבירות כלל ועיקר שעה שרוב עסקיהם של המשיבים הם רכבים שניתן לניידם בקלות ומספר מבנים שניתן להעבירם ללא קושי מיוחד. יתר על כן דווקא לאור טענת המבקשים אודות מגרש סמוך הרי ניתן להעביר הנדרש למגרש הסמוך תוך זמן קצר, על אחת כמה וכמה לאחר שחלפו שנתיים מאז תום תקופת השכירות, בלא שהמבקשים משלמים את דמי השכירות בגין השימוש מאותו מועד ואילך.

12.       לגבי סיכויי הערעור, טוענים המשיבים כי לאור קביעות חד משמעיות לעניין מהימנות עדי המשיבים וראיותיהם ומנגד לנוכח הקביעה כי עדויות המבקשים הן "מגמתיות ובלתי מהימנות" - דומה שסיכויי ההצלחה של המבקשים נמוכים. כן מפנים לכך שטענות רבות נסבו על קביעות בית המשפט ודרך קבלתן כגון: הסתמכות בית המשפט על תמונות ותרשים בלתי קבילים, קביעות לגבי חישוב השטח המרבי של המגרש ששייך למשיבים, סיוע בתצלומי אוויר וקביעות בנוגע להשתלשלות מכירת המקרקעין לידי המנוחה. לשיטתם, אלו טענות שאין לדון בהם בשלב זה אלא בשלב הערעור ואין בהם כדי לסייע לבחינת סיכויי הערעור.

13.       לעניין הטענה כי בית המשפט בפסק דינו התעלם מסדרי הדין תוך שגרם לפגיעה קשה בזכויותיהם הדיוניות והמהותיות של המבקשים, טענו המשיבים כי בית המשפט פעל בהתאם לאמור בתקנות בכל הקשור לעיון בפרוטוקול ולהעברת התיק לפסים של סדר דין רגיל. כן טענו כי בהתאם לתקנות, הייתה להם זכות מלאה להגיש כתב תשובה לכתב ההגנה ואין מקום לקבל את טענת המשיבים בהקשר לכך, ואף הפנו לכך שהמבקשים הם שנקטו בקו של "שינוי חזית" כאשר טענו לראשונה בתצהירים נוספים שהתיר בית המשפט להגיש כי המגרש הוא בבעלותם (של המבקשים) - טענות שנדחו על ידי בית משפט קמא. כן דחו את טענות המבקשים להעדר יריבות בין הצדדים על רקע הטענה כי זכויות המנוחה במגרש הועברו לעירייה. לשיטתם, הבעלות במגרש הועברה לעירייה כשיעודה היא דרך ציבורית ואין כל מקום לקבל את טענת המבקשים כי בשל אישור תוכנית המתאר, הסתיימו יחסי השכירות בין המשיבים ובין המבקשים תוך שהפנו לקביעותיו של בית משפט קמא בפסק דינו, אשר דחה טענה זו מיניה וביה.

14.       על כן טענו המשיבים כי יש לדחות את הבקשה ולחילופין להתנות את עיכוב ביצוע פסק הדין בהפקדת ערובה מתאימה לשם הבטחת פינוי המגרש.